מקווה ישראל – אבן דרך היסטורית בארץ
הסיפור המרתק על הקמת כפר הנוער החקלאי מקווה ישראל מתחיל במכתב של קבוצת צעירים ירושלמים אל הארגון היהודית-צרפתי 'כל ישראל חברים'. במכתבם משנת 1867 הביעו הצעירים את נכונותם לעבוד את האדמה, אם הממשלה העותומאנית תרשה להם לרכוש קרקעות. במכתבם כתבו: "איננו מבקשים לחם חסד – אלא עבודה". בעקבות פנייתם נשלח לארץ המזכיר קרל יעקב נטר, לבדוק את המצב בשטח ולגבש המלצות לפעולה. נטר חזר לפריז עם המלצה חד משמעית – חיוני ביותר להקים בארץ מסגרת חינוכית שתעניק לצעירים הכשרה חקלאית. מרגע זה ואילך התגייס נטר למשימה באופן אישי. בדו"ח הנרגש שהגיש להנהלת הארגון כתב: "בקבלכם את תכניתי זו תתנו לחם וחיים למשפחות רבות של יהודים ותכינו מקום מקלט לאלפים מאחינו אשר יצטרכו לברוח מפני שנאת הגויים… מה שנראה היום כחלום – יהיה מחר מציאות"
וייקרא שמו "מקווה ישראל"
המלצתו המהפכנית של קרל נטר אושרה על ידי הארגון, הוא החל בגיוס כספים ופעל באופן דיפלומטי מרשים גם מול השלטון העות'מאני ששלט באותם ימים בארץ ישראל, לקבלת אישור לחכירת קרקעות. בי"ד באדר א' תר"ל, 15 בפברואר 1870, נפתחו שערי בית הספר באופן רשמי. חנוכת בית הספר חלה בשבוע של פרשת השבוע 'בחוקותי'. ומקווה ישראל קיבל את שמו מדברי ההפטרה בספר ירמיהו "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ד', מוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה, לָמָּה תִהְיֶה כְּגֵר בָּאָרֶץ וּכְאֹרֵחַ נָטָה לָלוּן. (י"ד ח').
קרל נטר מונה להיות המנהל הראשון, ועל אף הרצון הטוב, תחילת הדרך הייתה מלאת מהמורות, ומעט מאוד תלמידים נרשמו לבית הספר. בשנת 1882 עלו ארצה הביל"ויים וחברי הקבוצה התקבלו לעבודה כפועלים. קרל נטר הגיע למסקנה כי הם התלמידים שבית הספר החקלאי יכשיר לעבודת האדמה, אך נפטר לפני שהצליח להגשים את התוכנית. הביל"ויים התפזרו ברחבי הארץ וסייעו בהקמת ופיתוח גדרה, רחובות ומזכרת בתיה. וכך, עם מותו של קרל נטר וללא תלמידים, נראה היה שהחלום על הכשרת עובדי אדמה יהודים נגוז.
אבל אז – נקודת מפנה…
עם מינויו של יוסף נייגו, בוגר בית המדרש למורים בפריז ואגרונום במקצועו, למנהל בית הספר, החל מקוה לגרוף הצלחות בתחום החקלאות. נייגו הקים משק מודרני עם לולים, מחלבות, רפת, כרם ויקב. הוא בנה בניינים נוספים שכללו כיתות, בית כנסת, בית חולים ובניין משרדים. בתקופת ניהולו יצא שמה של מקוה למרחוק כמקום אשר מכשיר חקלאים טובים במקצועות חקלאיים רבים, ומאות תלמידים רכשו השכלה ויד תוך שילוב לימודים תיאורטיים ועבודה מעשית.
את ההצלחה המסחררת קטעו שני אירועים עיקריים – החלפת המנהל נייגו בשנת 1904 ופרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914. בהוראת ארגון "כל ישראל חברים" תלמידי בית הספר פוזרו, ובתום הלחימה, בשנת 1918 נותר בית הספר ללא תלמידים.
בעזרת הברון רוטשילד, פתח מנהל בית הספר דאז, אליהו קראוזה, את מקווה ישראל עבור יתומי המלחמה בארץ, ובית הספר החל להתמלא בתלמידים יתומים מן הערים ומן המושבות. באותה תקופה שימש מקווה ישראל גם כמקום הכשרה לחלוצים רבים, שהלכו לאחר מכן להקים קיבוצים, קבוצות ומושבים. בניהם היו מייסדי בית אלפא, רמת יוחנן, עין חרוד, גבת ועוד. רוב בוגרי מקוה ישראל, החל משנות העשרים, שבו למושבותיהם כאיכרים עצמאיים וחלקם הצטרפו לגרעינים של קיבוצים. גולת הכותרת של ההתיישבות, בראשית שנות השלושים, שהוכשרה ואורגנה במקוה ישראל קבוצה של יהודים צרפתיים שהקימה את כפר נטר בשרון.
פתיחת המדור הדתי והגנה על המולדת
הזמנים השתנו ומקווה ישראל פיתח צדדים נוספים באישיותו. בשנת 1926 נוסד סניף של ארגון "ההגנה" בכפר, אליו הצטרפו כל התלמידים והמורים, בהנהגתו של קראוזה. כולם עברו בחשאי אימונים, גם מתנדבים מבחוץ. באותה תקופה, הנרייטה סולד שעמדה בראש מפעל "עליית הנוער" פנתה לקרואזה בבקשה לקלוט קבוצות נערים דתיים. התנאים שלה היו ברורים: שמירת שבת, תפילות וכשרות. קרואזה הסכים וכך נוסד המדור הדתי במקווה ישראל. בהמשך נקלטו שבע קבוצות נערים שהגיעו מארצות אירופה, אשר השתלבו בהצלחה בלימודי החקלאות, בהתיישבות ובפעילות הגנה. בתום מלחמת העולם השניה, עם קבלת הבשורות הנוראיות על גורל היהודים בשואה, קלט הכפר נערים ששרדו את השואה ובאו ממחנות העקורים. גם הם, לאחר תקופת הסתגלות, השתלבו היטב בפעילויות השונות בכפר.
חניכי מקוה ישראל לקחו חלק פעיל במאבק במדיניות הבריטית שהגבילה את העלייה וההתיישבות. מכאן יצא הגרעין הדתי ליישב את בירייה, תוך מאבק עיקש מול הבריטים ובעליית 11 הנקודות בנגב סייעו החניכים בהקמתו של כפר דרום. מקווה שימש בסיס להתארגנות ויציאה של כוחות ההגנה והפלמ"ח במאבק מול הבריטים ובמלחמת השחרור. במסגריה של דוד ליבוביץ' פעלה סדנת הייצור והתיקונים של ההגנה, וליבוביץ' עצמו יזם ויצר את הדוידקה – מרגמה ששימשה את ההגנה וצה"ל במלחמת העצמאות. תלמידי מקווה השתתפו במלחמת השחרור. רבים מהם נפלו בקרבות, כמו שנים עשר מחניכי המדור הדתי שנפלו על כיבוש גוש עציון.
דוד בן גוריון, לימים ראש הממשלה הראשון של מדינת ישראל, העריך את החשיבות העצומה שהייתה למקווה ישראל כמוסד חלוצי, ראשון מסוגו בהגשמת הציונות ובפיתוח ההתיישבות העברית בארץ ישראל. לדבריו "אלמלא הוקם מקווה ישראל – ספק אם הייתה קמה מדינת ישראל" והוסיף: "הכול התחיל מאז מקווה ישראל, ואנו רק באנו להשלים את המעשה מבחינה פוליטית ולאומית."
צועדים אל העתיד
כיום, למעלה ממאה וחמישים שנים אחרי, שטח הכפר חולש על כ-3,300 דונם ובו תשעה ענפי חקלאות, גן בוטני יפהפה, שלל אתרים הסטורים, בהם: היקב הראשון, בית הכנסת ובית קרל נטר. אבל מקווה ישראל הוא לא רק בית ספר, פנימיה או מתחם היסטורי. מקווה ישראל הוא בראש ובראשונה בית חם לכל אחד ואחת מילדי בית הספר והפנימיות שאנו זוכים לגדל ולחנך כאן.
בשטח כפר הנוער פועלים חמישה גני ילדים, שני בתי ספר יסודיים: אנתרופוסופי ומונטסורי, שתי פנימיות, אחת ממלכתית-דתית והשניה ממלכתית-כללית, שלושה תיכונים שש-שנתיים, תיכון חקלאי דתי, ובית ספר שש שנתי ישראלי-צרפתי מרשת אליאנס. בשנת 2010 החלה לפעול במקום גם המכינה הקדם צבאית "שחר" המיועדת להכין נערים לשירותם הצבאי.
בית הספר מוכר ככפר נוער חקלאי ל"לימוד מדעי הטבע הסביבה והביוטכנולוגיה הנשענים על המשק החקלאי", לומדים 2,050 תלמידים, והיד עוד נטויה. אנו נמצאים בשאיפה מתמדת להרחיב את יריעות החינוך לכלל הגילאים ובשלל מסלולים, לצעוד אל עבר העתיד תוך שמירה על החזון החקלאי של מייסד כפר הנוער.
