| דף הבית | אודותינו | משאבי אנוש וארגון | בוגרים | מרכז מבקרים | להרשמה | גלעד לזכרם |
| French | English |


לאתר הרשמי
דבר מנהלת
מנהלי המדור הכללי לדורותיו
מידע כללי על ביה"ס
לוז בית ספרי
מרוץ ניווט לזכרו של יונתן עברון
על המרוץ
על יונתן
2006: מרוץ הלפיד ה-1
2007: מרוץ הלפיד ה-2
2008: מרוץ הניווט ה-3
2009: מרוץ הניווט ה-4
2010: מרוץ הניווט ה-5
2011: מרוץ הניווט ה-6
2012: מרוץ הניווט ה-7
2013: מרוץ הניווט ה-8
2014: מרוץ הניווט ה-9
2015: מרוץ הניווט ה-10
2016: מרוץ הניווט ה-11
2017: מרוץ הניווט ה-12
קיימות
שכבות
חטיבת ביניים
המסע לפולין
משלחות חו"ל - Youth Exchanges
תוכניות ופרויקטים
הכלת תלמידים
האחר הוא אני
מועצת תלמידים
אירועים תשע"ד
אירועים תשע"ה
אירועים תשע"ו
מכתבי הערכה ופרסים תשע"ד
מכתבי הערכה ופרסים תשע"ה
מכתבי הערכה ופרסים תשע"ו
ועד הורים מוסדי
גלריות - Gallery
גלריה תשע"ו 2016 Gallery
תמונות מחזור -Yearbook Pictures

                                                                                                מרוץ הניווט ה-5 לזכרו של יונתן עברון

 

לצפייה בתמונות מן המרוץ כאן

 

דברי טלילה

 

שלום רב לכולם!

 

כבר אמרתי אינספור פעמים כי למפגש שלנו במקווה חיים עצמאיים משלו,

התאריך קבוע- יום שישי שלפני יום הזיכרון ומזג האוויר גם הוא מסביר פנים ומחבק, בדר"כ...

המפגש כאן צרוב בְאהבה בלוח הזמנים של הנצחת יונתן לאורך השנה.

השדות והמרחבים- כמו תמיד- בתפארתם, והלב- גם הוא כהרגלו- מתכווץ מכאב, מתרחב מאהבה והתרגשות.

כשאני מגיעה למקוה לפגישה הראשונה לקראת המרוץ עדיין גשום וקר, ריח האדמה משכר את חושַי והחיטה ירוקה ודשנה, מלאת כל טוב,

עם הימים שמתקרבים ליום המירוץ הצבעים הולכים ומשתנים, הימים מתארכים וחמימים יותר, החיטה בשיא בשלותה- מחכה להיקצר

והפרפרים בבטן שלי הולכים ומתעצמים.

אין מרוץ דומה למשנהו,

כי מבחינתי- רק סיימנו את האזכרה האחרונה, הדיה עדיין בתוכי, ולוח השנה מתקתק אחרת.

הוא ממש לא מתחשב בי!

 

אנחנו כאן בפעם החמישית! נמצאים כמו ברור מאליו, ומחסירים פעימת לב ענקית שהוא איננו!

כמו נזכרים לְשם מה התכנסנו- עם המוסיקה מתוך האייפוד שלו, החולצות הלבנות והשוגי??

והמרוץ תמיד בין שתי האזכרות- זו שהייתה וזו שתהיה,

אתנחתא של אויר אחר בַדרך ובַזמנים של בין הקברים.

המפגש במקוה הוא הזיכרון המתוק לארבע שנים מאושרות ומעצבות שעברו  במקום זה על יונתן.

 

בנשיכת שפתיים ובמלמול חרישי נודה - אנו יחד כבר כברת דרך ארוכה,

מאז הבוקר ההוא בשני בנובמבר 2005.

באזכרות אנו עוברים בתחנות חייו, פותחים בכל פעם צוהר חדש ונוסף לאישיותו ולתכונותיו, לאהבותיו, לחוויותיו.

למקומות שביקר, שבילה, שאהב.

20 שנה וחודשיים ימים.

ותמיד בין האזכרות חוזרים ונפגשים במקוה  - בסיס איתן שממנו נצא ואליו נשוב.

הוא בטח היה אומר- "אימא תרגיעי, מה לך ולאבא כל הבלגן", ובאותה נשימה מוסיף ואומר, עם חיוך מבויש ונבוך- " וואלה... למקוה אתם באים?? סבבה!!"

 

במקום הזה, בדיוק לפני שנה נטענו עשרים ושלושה עצים.

ניטע השנה עץ ברוש נוסף, כמניין שנותיו של יונתן.

ולא רק לזיכרו הם העצים האלה,

ממקום של הוכרת תודה למקום שאהב ושמח בו באנו אל העצים, ממקום של צמיחה והתחדשות, מבקשים חיים והמשכיות.

העצים עודם צעירים ונלווה אותם בצמיחתם והשתרשותם באדמה ההיסטורית של מקוה ישראל.

 

בתום הטקס נלך כולנו אל השדרה לנטיעת העץ ה-24.

 

 

המרוץ של היום ונטיעת העצים הם חלק מפעילות עמותת "קול יונתן",

אותה הקמנו לפני למעלה משנתיים.

כפי שאמרנו בעבר-

אנו מחויבים ומקוים שנלך תמיד עם הלב, ונצליח לבטא ולהביע את יונתן בקול   הייחודי לו, גם אם איננו.

וכאן, בתוך שבילי הניווט בגן הבוטני קולו ממשי ומהדהד וההתרגשות עצומה מלצפות בַמעגל המתרחב של דור שני ושלישי, צועד יחד על הדשא במקוה.

תמהיל אנושי מרתק של חיילי היחידה ומפקדיה בעבר ובהווה, חבריו לצוות ולתיכון רצים בשבילים לצד תלמידים צעירים ובני נוער לפני גיוס מקבוצת "אחרי".

כמו גם הגלויות שמגיעות לביתנו ממקומות שונים בעולם, מספרות את הסיפור האישי של כותב הגלויה. סיפור של חיים, זיכרון, והרהור נפש.

 

איתמר אבי ואני מבקשים להודות לכל אנשי מקוה ישראל-

לרונן המנכ"ל- על התמיכה והעזרה לאורך כל הדרך

לסגנו יאיר מדר- שמביא בפנינו את הפן ההיסטורי המיוחד של המקום

לטלי פלוטקין- מנהלת בית הספר, ולאמנון על הפקת האירוע וההנחיה,

ליהודה חכים, לדני -מרכז הגן הבוטני,

לצוות המורים ולכל העושים במלאכה, תודה מקרב לב.

 

לדניאל ולזיו מאיגוד הניווט הישראלי

 

לחבריו של יונתן, שהשכימו קום ועזרו בהכנות האחרונות הבוקר

לאמיר, אשר על ההגברה

לאפרת ורונית מנחם בהכנת התמונות

 

תודה לכולם על הסבלנות, הרגישות, ושיתוף הפעולה.

 

תודה אחרונה ומיוחדת ליאיר גנטון, מחנכו של יונתן, הוא היוזם וההוגה של המפגש והמרוץ, שמפראג הרחוקה המשיך להשיא עצה נכונה ויד מכוונת.

 

ולכם כולכם שהייתם, שבאתם, שהשתתפתם. 

 

 

דברי גיא עמרני

 

שלום לכולם, קודם כל אני רוצה להודות לכל מי שהגיע ונטל חלק בריצה.

האירוע הזה, ארגונו, בתחושה הביתית שלו מחמם את הלב בכל פעם מחדש.

כבר כמה שנים שאנחנו רצים פה בשבילי "מקוה", העובדה שאני רץ פה בשדות בית הספר ומכיר כבר כל פינה אולי טוב כמו עברון גורמת להמון רגשות להתערבב יחד. האחד ברור, והוא העצב שהוא כבר לא איתנו ורצים לכבודו ולא איתו. אך מצד שניההמשכיות שהמקום הזה מייצג ממלא אותי בשמחה, ומאפשר לצפות בחוזקם של החיים. כל שנה פרצופים חדשים, אנשים מתבגרים ויונתן פה איתנו נשאר בן 20, מקווה שמלווה אותנו כאן ובשבילי חיינו.

הזמן עובר והלב והמוח נאבקים על הזיכרון, אין תחליף לאירועים כאלה מלאי שמחה, שמאפרים לנו זיכרון מלא חיים, רק שימשיך,

 

רק טוב לכולם,

גיא עמרני.

 

 

 

דברי יעל פאוסט

 

 יש את כל אותם זכרונות ורגעים שהזמן לא משחק תפקיד בהם, היום החלטתי לספר על הזיכרון האחרון. אותו יום שישי ב28 לאוקטובר 2005, בו ג'וני היה בבית בפעם האחרונה. החזרה הביתה לוותה בהקפצה בחזרה ליחידה ואני זכיתי בטלפון נכסף באותו בוקר שאמר לי, עוד מעט אני חוזר ליחידה- אם את רוצה להספיק לראות אותי תגיעי עכשיו. הגעתי מאוד מהר, ויונתן חיכה לי עם מכנסי א' וגופיה כחולה שכנראה סימנה בעיניו את המעט בית וריח הסופ"ש שהוא הספיק לספוג באותו בוקר. ואני מקשיבה לתכניות סוף שבוע שהיו לו, כמה שהוא רצה ללכת לים ולצאת לבלות באותו הערב והכל נאמר בחיוך, ברוח טובה- משום שהוא חוזר ליחידה שכל כך חשובה לו והצוות חוזר איתו. ואני שומעת מיונתן על מישהו מהצוות מהצפון, כנראה שהיה מדובר באילן- שעדיין לא הספיק להגיע הביתה ולא משיגים אותו- וכאשר הוא יגיע הוא כבר יגלה שהוא צריך לצאת חזרה ליחידה. אני זוכרת את הפגישה הקצרה הזאת, את סבתא סימה עולה למעלה לעליית הגג להגיד לנו שלום. את הג'יפ ובתוכו טלילה ויונתן נוסעים חזרה לג'וליס ואני מנופפת לשלום. כל אותם זכרונות ששזורים במוחי מאותו היום, ועוד הרבה ימים כאלו- ימשיכו כנראה להיות שם לעוד הרבה שנים נוספות בחיי. העובדה המחזקת ביותר בעיני היא המשפחה הגדולה שעומדת כאן מסביבנו, שמלווה את טלילה, אבי ואיתמר, שמזכירה לי כמה יקר הוא היה לכולנו, החל ממעגל מקווה ישראל ומשפחת מגלן, החברים מהילדות מקניה והחברים מהבית. בכל מקום שאני הולכת בעולם אני נתקלת ביוני, המציאות מזכירה אותו בכל מקום. באמצע הטיול בדרום אמריקה, בארגנטינה פגשתי את דויד מהצוות, באוניברסיטה פגשתי את דורין, מדריכת צניחה וידידה עוד מימי מקווה, נסעתי במסגרת העבודה לבנגקוק, וגם שם בצד השני של העולם פגשתי את סתיו, חבר נפש קרוב. ושוב מקבלת תזכורת לקיומו המתמיד של ג'וני בחיים שלי. התזכורות הן כמעט יום יומיות, כאילו מישהו עומד על הכתף שלי ואומר לי במהלך כל מיני תקופות בחיים שלי כי אסור לשכוח, צריך להמשיך. ארבע וחצי שנים חלפו כמו יומיים. ההרגשה כאילו הרכבת לא מפסיקה לסע, החיים גוררים קדימה, כמו רכבת שנוסעת במהירות במסילות, הקרונות חולפים על פניי וכל קרון הוא זיכרון נוסף, הוא חלק משמעותי מהסיפורים המוכרים שנשמעו בהיכרותי של הלפני והאחרי. מקווה ישראל היא קרון מוכר ומלא סיפורים, מקום שביקרתי בו לא פעם במהלך שנותינו בתיכון, למרות שלא למדתי פה. מקום שהיווה חלק מרכזי בחייו של ג'וני. הזיכרונות האלו טבועים גם באדמה זו, כמה מרגש היה לטעות פה עצים במפגש האחרון פה לפני כשנה, עצים שמסמלים היום בגדילתם עוד שנה שעברה, הם בעיני זיכרון נוסף חי ונושם לחייו של ג'וני.

 

 

 

טקסטים מלוח הזיכרון

 

           אל עברון

 

עברון,

עברו להם 4 שנים, היו תקופות שעברו לי לאט יותר, והיו שמהר.
  

אנחנו כבר שנתיים ומשהו משוחררים, יש כאלו שנשארו לשמור עלינו, ומגדלים
דורות של לוחמים, וכאלה שב"ה בקרוב ישתחררו.
השחרור הוא עוד נקודת זמן כלשהי בשבילנו להסתכל על החיים ועל עצמנו.
 
בגדול מה שקורה עם הצוות אתה יודע זה ש:
אחד עדיין מטייל, השני לומד, האחר מחפש כיוון, הרביעי חושב שמצא,
וכך כל אחד בדרכו המיוחדת, אני בטוח שמספרים לך יותר מזה, למרות

שאתה משקיף עלינו מלמעלה.
 
ככל שהזמן חולף ואנחנו מתרחקים מהתקופה, מהזמן הזה האחרון,
שהיינו איתך, שחיינו איתך.
בשבילי לפחות- זה היה עד לאותו לילה
, שלוחמים לא מוכרזים מתארגנים
למעצר בג'אלמה, וכל שאר החברה שלא יצאו (והתבעסו משהו)
עוזרים להם לעשות סגירות  ציוד אחרונות, ולצבוע פנים.
 
עד לשנייה שמשהו ארור בשם מלחמת השקר והרוע בעולם,
קטע את זה, ועוד הרבה דברים יפים אחרים.


מתחילת חסרונך\חסרונכם בכל מיני מקומות בחיי,

אני מנסה להילחם יותר ויותר בשכחה,
כדי לזכות לזכור ולנצור עוד כמה זיכרונות ממך.
מבטים, הליכה, ועשייה רצינית ומלאת סיפוק, ואחרי שעות של עבודה
והתרוצצות במסדר סוף שבוע, אתה יושב מאחורה בפלגה עם סיגריה,
לוקח שאכטה, מוציא עשן ועושה את אחד מפרצופיך,כשחיוך נסוך על פניך.
 
אני מדבר איתך בזמן אחר, ואתה מסתכל עליי בחצי הטיה של הראש,

בזמן שאנחנו יושבים על סיגריה אחרי עוד יום מפרך.
ובזמן אחר צוחק צחוק מתגלגל,מעוד בדיחה צינית טיפוסית שינאי זרק,
      ורק מהצחוק שלך עוד כמה צוחקים בעקבותיך.
 
 בעניין השכחה הקב"ה עשה איתנו חסד, וגם אמר לנו:
 
"צור ילדך תשי ותשכח אל מחולליך"
מה שהוא רצה להגיד לנו בשפה פשוטה הוא זה: שהוא ברא לנו את תכונת השכחה כדי שנוכל למרות, קשיי,מכואבי,ומהמורות החיים, אנו נוכל להמשיך לחיות,והשכחה תעזור לנו בזה.

 כי אילולא תכונה זו,
היינו קורסים מהזיכרונות הכואבים, או משתגעים מהזיכרונות הטובים.
בהמשך ה אומר לנו, רק אל "תשכח" אותי, מי שברא את השכחה
כדי להקל עליך.
אז אנחנו משתדלים להיאחז ולהיבנות מהזיכרונות הטובים,
    ומאלה שפחות. 
מתגעגעים ונוצרים, אותך בליבנו.
 
משפחת עברון היקרה
       טלילה אבי ואיתמר.
 אנחנו מחבקים אתכם ואוהבים.
   ונמצאים אומנם בד"כ מרחוק אבל איתכם תמיד.
                        
                                                                              תמיר, מהצוות

                                                                               אזכרת 4 שנים

 

 

בס"ד חשוון התש"ע

 

דברים לזכרו של יונתן עברון- יונתן ושיריו

 

ביום שישי, לפני 4 שנים, חציתי את צומת "מורשה" בדרך הביתה. הטלפון שלי צלצל ויונתן היה על הקו. בקול, שאני חייב לציין שנשמע די מרוצה מהעניין, הודיע לי שאנחנו מוקפצים ושאחזור כמה שיותר מהר ליחידה.

במוצאי שבת ,אחרי כל ההכנות, באוטובוס לכיוון ג'נין, ניגשתי אל יונתן וביקשתי ממנו שייתן לי קצת את האיי-פוד שלו לשמוע קצת מוזיקה. הוא נתן לי ואמר: "קח, הקדשתי לך שיר". זה היה "נובמבר ריין" של "גנז אנד רוזס

 

הקשר המוזיקלי בינינו התחיל כשגילינו שאנחנו שומעים את אותה המוזיקה פחות או יותר. בימי ראשון, לא פעם, היה מבשר לי בחיוך, שהביא דיסק של ה"גאנז" או של "סטינג" שיהיה מה לשמוע בימי חמישי במסדר.

פעם בא זורח עם האיי-פוד החדש, שכאן המקום לציין שהיה עדיף בהרבה על המתחרה שלו, האיי-פוד של בן-ישי (שהכיל בעיקר שירים של בריאן אדאמס) אבל לעברון לא היה מטען ולכן היינו מסנג'רים אותו כל פעם שילך לעמרני שיטעין אותו במחשב במשרד- בכל זאת, הוא סמל צוות והוא גם אחראי שיהיה מוזיקה בחדר במסדרי סוף השבוע.

וכך, אם הייתם מוצאים את עצמכם במקרה במגורים של הצוות בימי חמישי, הייתם שומעים את ינאי שר "קול גלגל", את חזן מחקה את אריה ב"לנצח דוד אוהב אותך", בן-ישי מזייף את"סאמר אוף סיקסטי ניין", גודמן בגרסה משלו ל"שריל קרואו" וג'וני שטוען שאנחנו טועים בכלל בכל המילים של השירים באנגלית

הייתם רואים את עברון נכנס לחדר, לחוץ קצת מהמסדר אך עם חיוך ועם עט בפה, מעביר שיר וגוזר לנו זמנים כדי שנעמוד ב- ח' עם כומתות ודיר באלאק אם אתה מאחר דובדבני...

 

שלושה ימים אחרי ששמעתי "נובמבר ריין" בְּאוטובוס בדרך לג'נין, בר"ח חשוון שהיה גם ר"ח נובמבר, פרקנו מהאבירים והסתדרנו בסדר תנועה. עברון, אם אני זוכר נכון, היה אחרון, סגר את הכוח.

 

בלילה שלמחרת כשנגיע לראשון מורכנים וחסרי מילים, יתחיל הגשם שלו, הגשם של נובמבר 2005

 

כבר 4 שנים שהשירים שלו, שלנו, חיים לי, חיים איתי, נותנים איזו פינה לא אבודה להתגעגע

השירים האלו, עם המוזיקה הזאת, המגוונת כפי שרק הוא היה, הפשוטה והמורכבת, המכילה את כל הז'אנרים של האנשים, הולכת איתנו לכל מקום, זוכרת אותו, מתגעגעת אליו, מספרת את הסיפור שלו, ממשיכה להתנגן איתנו

 

עודד שילה, אזכרת 4 שנים

 

 

פעם לא הקשבתי אחריהם

פעם לא הקשבתי אחריהם

היום שומע  אותם לפניהם

 

פעם  ניסו ללכת בעקבותי

היום מגיע לקראתם שוב ושוב

 

פעם אמרתי  מחשבות על  עצמי

היום אומר את שלא יחשבו לומר לעצמם

 

פעם  דחקתי את אהבתם

היום חופשי גם את עצמי לאהוב

 

פעם היו המשברים מכשול

היום הפכו בעלי משמעויות

 

פעם  לא עצרו הימים והלילות

היום עומדים כבושים מול עצמם

 

פעם היה הרוע משתק

היום הוא אפיזודה חולפת

 

פעם הישגים היו משכרים

היום  הפכו להיות עונשם

 

פעם הרושם היה המציאות

 היום כמרחק שמים וארץ

 

פעם היו הרצונות צנועים

היום הפכו להיות אמת

 

פעם נכנעתי לגורלות חיי

היום איני מבין  גודל מעשיו

 

פעם  הם  היו הכול

היום אחד זה עולם

 

פעם ביקש שאנסה

היום הנסיון של פעם

נותן בי  את הכח להתמיד

 

פעם  כיבד ולא הספיק לומר

היום אני שומע את קולו

 

פעם יונתן היה בני בכורי

 

היום יונתן שלי בן מת

�ו כמו עכשיו.

 

 


עיצוב: עצם הרעיון