| דף הבית | אודותינו | משאבי אנוש וארגון | בוגרים | מרכז מבקרים | להרשמה | גלעד לזכרם |
| French | English |


לאתר הרשמי
מנהלי המדור הכללי לדורותיו
דבר מנהלת
מידע כללי על ביה"ס
לוז בית ספרי
מרוץ ניווט לזכרו של יונתן עברון
על המרוץ
על יונתן
2006: מרוץ הלפיד ה-1
2007: מרוץ הלפיד ה-2
2008: מרוץ הניווט ה-3
2009: מרוץ הניווט ה-4
2010: מרוץ הניווט ה-5
2011: מרוץ הניווט ה-6
2012: מרוץ הניווט ה-7
2013: מרוץ הניווט ה-8
2014: מרוץ הניווט ה-9
2015: מרוץ הניווט ה-10
2016: מרוץ הניווט ה-11
2017: מרוץ הניווט ה-12
קיימות
שכבות
חטיבת ביניים
המסע לפולין
משלחות חו"ל - Youth Exchanges
תוכניות ופרויקטים
הכלת תלמידים
האחר הוא אני
מועצת תלמידים
אירועים תשע"ד
אירועים תשע"ה
אירועים תשע"ו
מכתבי הערכה ופרסים תשע"ד
מכתבי הערכה ופרסים תשע"ה
מכתבי הערכה ופרסים תשע"ו
ועד הורים מוסדי
גלריות - Gallery
גלריה תשע"ו 2016 Gallery
תמונות מחזור -Yearbook Pictures

                                                                                                מרוץ הניווט ה-4 לזכרו של יונתן עברון

 

לצפייה בתמונות מן המרוץ לחצו כאן

 

דברי טלילה

 

שלום לכולם!

 

זה לנו המפגש הרביעי על אדמת מקוה.

כשנפגשנו כאן לראשונה, הצוות היה בצבא, איתמר וחבריו היו בכיתה י' ואנחנו כאבנו את לכתו רק חצי שנה.

היום הצוות ברורו משוחרר- חלקם קצינים ביחידה, חלקם האחר לומד, עובד, עושה מילואים, מטייל בחו"ל.

איתמר וחבריו בצבא.

והכאב לא זז מילימטר, הולך ומעמיק, מתחפר, כמו היה שם תמיד.

 

שלוש שנים וחצי ואנו שוב בתאספים ומהלכים בשדות שחיטה של מקוה. מנסים לחוות רגע קטן משנותיו בתיכון.

לגעת ברסיסי התבגרות שחווה, להתקרב לחיבור שעשה עם הארץ, עם השפה, עם האדמה של כאן,

עם אהבת נעוריו, אהבת חייו, אפרת.

 

ויונתן אהב מאוד את מקוה, אהב את המקו ואת המרחבים, את הכיתה שהתגבשה את יאיר המחנך, את שיעורי הביולוגיה, את הרפת והדיר ואת משחקי הכדורגל בשבת אחרי הצהריים. אהב ולא כל כך אמר, שמחת פניו וחיוכו דיברו את נפשו.

התמונות, הסרטים וסיפורי החוויות הן עדות מתוקה ונפלאה לדעת שהיו אלה שנים מעצבות, משמעותיות ומגבשות עבורו.

אעיז ואומר, שהן היו מרכיב חזק ומשמעותי בהחלטתו להתנדב לצנחים ולהגיע למגלן.

 

מאז נהרג,

החיבור למקוה-ישראל רק הולך ומעמיק, ובכל פעם מחזקים את השורשים, מרחיבים את האהבה וההתרגשות לא תמה.

יונתן השאיר לנו חלקות של אדמה להלך עליהן מקומות של אהבה חיבורים של סובלנות והמון אנשים. בלכתו התרחבה משפחתנו.

לרבים זהו המפגש בפעם הראשונה- נמצאים עמנו כאן צוותים צעירים מהמסלול במגלן, ועשרות בני נוער מקבוצת "אחרי" בחולון ובמחוז תל אביב, כמו גם תלמידי בית הספר...

 

כמו מגלן, כך מקוה. "בית".

פוסעים בשער ומחסירים פעימה,

מגלן אני רועדת, נפעמת מהכוורת המקצועית ומהמרקם האנושי.

במקוה זולגות לי דמעות של אושר. שזכה.

 

הרבה הסתובבתי כאן במקוה, והרבה חשבנו אבי ואני- מה רוצים להביא אנחנו מיונתן אל המקום הזה?

מה ניתן ונחזיר בתמורה למה שקיבל, שלמד, בכל השנים שהיה כאן? איך נודה? איך נוקיר?

בהתבשלות איטית ובשלמות באנו אל המקום של נטיעת עצים. מקום של צמיחה והתחדשות. עצים צעירים שהשתלבו בתוך הקיים, ויהוו שדרה גדולה ומטופחת בכניסה אל הגן הבוטני. שדרת יונתן.

 

נטענו היום 22 עצי ברוש ועץ שקד אחד, 23 עצים כמניין שנותיו של יונתן.

השתלבותנו בנוף הקיים חייבה היצמדות לתכנון בן עשרות השנים של הגן הבוטני. בחרנו בעצים טמירים וזקופים, ירוקי עד ומאריכי חיים.

עצים שידברו את יונתן לשנים הרבות הבאות.

הברוש נזכר במקורות פעמים ספורות, ובספר מלכים אף מצוים כי עצי הברושיםשימשו לבניין בית המקדש, רצפותיו, דלתותיו וקירותיו.

 

מבקשים להמשיך ונטוע עץ נוסף בכל שנה ושנה. השדרה תתבגר ותגדל יחד איתו ואנו נזדקן עימה.

נוסיף מצמחיית הארץ, נביא ספספלים..

נטענו עצים בני שנתיים ויותר, אך הרגשנו, שבעצם המעשה והמחשבה טמנו באדמה זרע בן יומו ומכאן יוצאים לשביל נוסף בקולו של יונתן, בדמותו, ובצוואתו הלא כתובה שהותיר לנו בלכתו.

 

בקהלת נאמר- לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים.

ויהודה עמיחי כתב-

אדם בחייו אין לו זמן שיהיה לו

זמן לכל.

ואין לו עת שתהיה לו עת

לכל חפץ.

קהלת לא צדק כשאמר כך

 

דברי עמיחי.

 

ויודעת, שבנו, בתוכנו מתקיים הכל בו בעת,

עת לטעת, ועת לעקור נטוע:

עת מלחמה ועת שלום:

עת לבכות ועת לשחוק,

עת ספוד ועת רקוד

 

לנו היום זו התרגשות גדולה, נקודת ציון חשובה ומשחמת שניתנה לנו האפשרות להנציח את יונתן באדמה ההיסטורית של מקוה ישראל.

לא יכולנו לבקש לעצמנו מקום נכון והולם יותר את הרגשתנו לחיבור המבטא את הקשר בין יונתן למקום- אדם לאדמתו.

בנטיעת העצים אנו מבקשים חיים והמשכיות.

 

המרוץ של היום ונטיעת העצים הם חלק מפעילות עמותת "קול יונתן", אותה הקמנו לפני למעלה לשנה.

גם היום איננו מגובשים מאחורי רעיון אחד שיוביל את הנצחת יונתן,

מה שאני קוראים "מפעל חיים" שיתפרש על פני כל השנה, ולכן ממשיכים את הפעילות הנוכחית המתקיימת פעמיים בשנה, בנובמבר ביום נפילתו ולפני יום הזיכרון במקוה ישראל.

אנו מחויבים ומקוים שנלך תמיד עם הלב, ונצליח לבטא ולהביע את יותנן בקולו שלו, גם אם איננו.

 

ולהיבט נוסף של קול יונתן.

בעוד כ-3 שבועות אני נוסעת עם משלחת "עדים במדים" של צה"ל לפולין, מצטרפת למשלחת המכללה לפיקוד טקטי בה חניכים אריה ויוגב מהצוות של יונתן.

אני מגיעה למפגש ולמסע הזה בעיניים דומעות ובלב כואב, ויחד עם זאת מלאת גאווה על הזכות שניתנה לי לצעוד עם אריה ויוגב, כשהצוות מלווה אותנו וגם אתם כולכם.

אנו נביא את דמותו ואת קולו לכל מאה וחמישים קציני המשלחת. אנו שלושתנו נהיה עדיו של יונתן.

 

איתמר אבי ואני מבקשים להודות בראש ובראשונה ליאיר גנטון, מחנכו של יונתן. הוא המוביל של המרוץ והמפגש במקוה, הוא היוזם וההוגה. יאיר נמצא בימים אלה בפראג בשליחות עם בני משפחתו, ולא היה יכול להגיע השנה למרוץ.

ויאיר כמו יאיר, התקשר אתמול מרוגש כולו ומסר את געגועיו ואת ברכת ההצלחה לכולנו.

תודה רבה לכל אנשי מקוה הנפלאים, זכות אבות ובנים, נתתם לנו. לרונן המנכ"ל ולסגנו יאיר מדר, לניסים על הפקת האירוע והניווט, ליהודה חכים, לטלי פלוטקין ולכל העושים במלאכה. תודה מקרב לב.

לחבריו של יונתן, שעשו הבוקר את ההכנות האחרונות ויישארו כאן לפירוק, תודה.

וכמובן לאביבה שוורץ על הסיור המלמד והמעניין.  

אין בפי מילים להביע את תודתי המיוחדת לשוש, מרכזת גן הנוי של מקוה ישראל ולדני מרכז הגן הבוטני, שהסתובבו איתי שעות בשדות ובמשתלות, שהשיאו לי עצה מקצועית וטובה, שעזרו לי לבחור עץ עץ, ושהביאו את רעיון הנטיעות לכלל מימוש. תודה על הסבלנות והרגישות ועל הושטת היד הברוכה והכנה.

 

ולסיום תודה לכם שהייתם, שבאתם, שהשתתפתם.

 

 

שבת שלום ונסיעה טובה הביתה!

 

 

 

רשימת הנוטעים

 

הטקס שלנו השנה יתחיל בנטיעות ולאחריו הענקת המדליות, התעודות ודברים לזכרו של יונתן.

אנחנו נוטעים היום 23 עצים, כמניין שנותיו של יונתן.

לנטיעת העצים בחרנו אנשים , רובם ממעגלי חייו אותם יונתן הכיר, אהב, חי

מקצתם- נטוו לנו עם נפילתו.

  

  1. איתמר ואבי
  2. אמא ואבא  
  3. משה ומרים
  4. צוות עמרני
  5. נמרוד אלוני, מפקד היחידה יחד עם רביבו ושניר
  6. אתי אפרת רוטלוי
  7. רונן צפריר, מנכ"ל מקוה, טלי פלוטקין מנהלת בית הספר ולאה לוי

8.  תום, נדב, אופיר אורן ורועי כהן

9.  רינה,יוסי ומיכל רוזנצוייג

10 אלי, איבון האחים של סבא

11.דליה, יעלי ויונתן שרון

.12 אהובה, נילי ושוקי  שעיבי

 13  דפנה וגדעון בן עזרא   

14. גילה ששון, אוחאי והילדים

15. אורית וחזי בצלאל

16. אילן שטרן, מ"פ מסלול עם אביב שגב, ליאור שמעוני וליאור עובד נציגי הצוותים הצעירים מהמסלול   

17. אייבי פלדמן

18. חברים איתמר- מתן קוטאי +טל , חייקי ורן בזן

19. ענבל, בעבר קצינת הנפגעים שלנו יחד עם מירב שטרן

20. אבי הראל וניסו בצלאל מחברת אבוני

21. יהודה ואווה זקס

22. אסנת ודודי ואך עם עוז, יונתן ושירה

23. אלעזר ודורית שטרן

 

 

 

דברי טלי פלוטקין

 

זוהי השנה הרביעית  מאז שיוני הלך מאיתנו ואנו מציינים את זכרו באירוע ניווט שכבר הפך למסורת אצלנו.

העיתוי של האירוע הזה הוא בין יום השואה שציינו השבוע, ליום העצמאות שנחגוג בעוד מספר ימים. העיתוי הזה מסמל את המעבר של העם היהודי משואה לתקומה, מהשמדה ורדיפה, לעם גאה ועצמאי במולדתו.

לצערנו, אנחנו עדיין נמצאים בסדרה של מלחמות מול אויבים. האחרונה שבהן הייתה לפני מספר חודשים, במסגרת "עופרת יצוקה" בעזה. חלק גדול מהאזרחים בדרום היה חשוף לסכנת חיים וספג אבדות, בדומה לצפון הארץ במלחמת לבנון השנייה.

 

החינוך וההשכלה הם הגורמים העיקריים שעוזרים לנו במאבק הקיום המתמיד שבו אנחנו נמצאים. החינוך לציונות, לערכים אנושיים, לערבות הדדית , ולאהבת המולדת- הם אלה המאפשרים לנו להלחם באמונה שלמה על צדקת דרכנו  ובמוטיבציה גבוהה. לא רק מספר הרובים והטנקים קובע, אלא גם רוח הלוחמים והמטען שהם מביאים איתם מבית ומבית הספר. ההשכלה המקצועית מאפשרת את ההתמודדות הטכנית בעזרת הפיתוחים החכמים והמתקדמים.

 

בית הספר מקוה ישראל הוקם לפני 139 שנים מתוך רעיון ציוני שראה בעבודת האדמה  בארץ ישראל הגשמה ודרך לפיתוח הארץ.

כאן חינכו מאז ומתמיד לערכים ציוניים. כאן התקיימה פעילות חשאית של ה"הגנה" בתקופה המנדט הבריטי. בבתי המלאכה במקום הזה יצרו כלי נשק ותחמושת והמציאו את ה"דוידקה" – כלי נשק חדשני שגרם לבהלה רבה בקרב הערבים במלחמת השחרור.

וכך, אנו רואים במקוה ישראל  לאורך השנים את השילוב של החינוך לציונות, הקשר לארץ ולאדמה, והתפתחותנו לאומה עצמאית, תוך כדי ההתמודדות הביצועית והקיומית.

גם היום, אנחנו רואים בראש ובראשונה את החינוך כיעד המרכזי שלנו בבית הספר, ומשתדלים לתת לתלמידים שלנו סביבה אוהבת ויד תומכת.

 

אני רוצה לשתף אתכם בגאוותנו על נתוני הגיוס של בוגרי בית הספר לצה"ל, הן של בנים והן של בנות. צה"ל ציין לשבח את בית הספר על גיוס בוגריו ליחידות השדה, לעתודה, למקצועות ייעודיים, למודיעין ולקצונה.

 

יוני הוא דוגמה לנער שהגיע עם החינוך מהבית והיה לבוגר תורם, יוזם, עקבי, אכפתי ומנהיג. לצערנו הרב, מנהיגותו נקטעה והאובדן הוא קודם כל של המשפחה, אך אני בטוחה שזהו הפסד גדול למדינה. לפי היכרותי עימו, אני בטוחה שהיה מתפתח למוביל בכל תחום שהיה בוחר לעצמו והכאב הוא רב ובלתי נשכח.

 

אני שמחה לראות את בוגרי בית הספר, חבריו הלוחמים, והקהל הגדול שהגיע כדי לכבד את זכרו וכמובן את המשפחה – טלילה, אבי, איתמר, סבא וסבתא יקרים.

מקוה ישראל היה ביתו השני של יוני והינו כעת, ותמיד יהיה, בית חם למשפחתו, לחבריו, וללוחמים מהיחידה.

השנים שחלפו לא עמעמו את העצב ולא טשטשו את הזיכרון. אנחנו זוכרים את יוני בברור בדיוק כמו שהיה – נער יפה, מאיר פנים, רציני, אהוב ואהוד על תלמידים ומורים. בעל חיוך קטן ומופנם. ענו וצנוע, חכם ומעמיק בכל נושא.

 

אני רוצה לספר לכם קצת על יוני, לדור הצעיר שלא הכיר אותו.

יוני הגיע למקוה ישראל ללימודים בכיתה ט'. הצטרף לכיתה שהורכבה ברובה מתלמידי ראשון לציון. אך היכרותי עם אמו טלילה, החלה עוד קודם. טלילה הגיעה לבית הספר להתעניין. הם חזרו מקניה וטלילה חיפשה ליוני בית ספר המשכי. מהרגע הראשון נוצר בינינו קשר חם – אמיתי. קשר של הבנה והתאמה. אני זוכרת כמו היום, ששאלתי את טלילה: "למה אתם חוזרים לארץ ממקום נוח לכאן לארצנו הבעייתית והלא קלה להתמודדות יום-יומית." הנחתי שבקניה תנאי המחיה טובים ומשופרים.  

טלילה ענתה לי: " ילדינו יגדלו כאן, בארצם, להיות בוגרים ישראלים. "

כפי שציינתי, מהפגישה הזאת ואילך מקוה ישראל הפך לבית שני ליונתן.

 

מספרים שאהב לטייל בשדות החיטה ובגן הבוטני. כאן אנו נמצאים כרגע. אני לא ראיתי זאת, אך חבריו לכתה ליוו אותו כאן.

ראיתי את יוני בסיטואציות אחרות בבית הספר ואף מחוץ לו, ואשתף אתכם.

יתכן שלחלקכם זוהי חזרה על דברי אך אני רואה חובה על עצמי לספר לצעירים.

יוני הגיע עם זכויות עולים כתושב חוזר. הוא היה זכאי לקבל הקלות, תמיכה לימודית, ליווי ועזרה. מעולם לא ביקש ולא רצה. התמודד עם חומר הלימוד בעצמו! השלים את הנדרש בעברית ובלשון, והכל בהצלחה מרובה- ולא רק בהצלחה, אלא בהצטיינות יתרה!

יוני סיים אצלנו בגרות ברמה גבוהה ביותר, בגרות מדעית שיכלה לפתוח בפניו כל אפשרות ללימוד אקדמאי שהיה בוחר לעצמו. יכולותיו האינטלקטואליות בלטו וזכו להערכה בקרב המורים והתלמידים.

המיוחד הוא שיוני נשאר צנוע וענו. כמו שציינתי, מעולם לא הבליט עצמו במובן המתגאה.

הוא בלט בזכות תכונותיו ורצינותו, אך אני זוכרת את ההומור הדק והעדין, את החיוך הקטן.

הוא בלט כחבר אהוב מאוד ואנו רואים גם היום את החברים המלווים את המשפחה.

קשר מיוחד מאוד נוצר עם המחנך שלו, יאיר גנטון, שהשנה לא יכול היה להגיע משליחותו בפראג. יאיר נפגש עם יוני לאחר שסיים י"ב כתות. הם נפגשו בבתי קפה, בחוף על הים ולסרט.

יאיר הגיע רכוב על הקטנוע שלו ויוני מהצבא עם מדים.

את מסיבת הסיום של בית הספר חגגו בביתכם, טלילה ואבי. והבית המשיך להיות מרכז למפגשים חברתיים למתגייסים. האהבה הזו שנוצרה ביניכם נשמרת ותשמר.

אני זוכרת שראיתי את יוני בסיטואציה אחרת. בתל אביב, בשינקין, מטייל עם אפרת. הם לא ראו אותי. פעם כבר סיפרתי חוויה זו שלי, ואני חוזרת עליה כי זה היה יוני החבר, לא התלמיד.

יום שישי בצהריים, אחרי בית הספר, שניהם נכנסו לחנות קטנה של עגילים. ראיתי אותם מסתכלים במגש, יד ביד, מחוייכים, רגועים, כיף אמיתי.

חשוב לזכור ולהזכיר את הרגעים היפים. את האהבה והחיבה, את החברות, כי זה אומנם כואב אך גם מנחם- שיוני זכה לחוות! הכיר עולם, הכיר אהבה.

השנה, ביוזמת המשפחה, ניטע עצים כאן, במקום הזה, עצים שיצמחו וילבלבו ויהיו לחלק מהנוף- כמו שיוני היה עבורנו. ובשדרה שתצמח ותתפתח יצעדו תלמידים ותלמידות וימשיכו את דרכו.

תמיד יהיו פה צעירים שיגדלו לנערים ואחר כך לבחורים, ואנו נדאג להזכיר את שמו ולשמר את דמותו.

אני מבטיחה למשפחה ולחברים שנדאג לספר בכל שנה ושנה לתלמידים הצעירים המצטרפים לבית הספר על יוני, וכך, כל בוגרי מקוה ישראל ישאו את שמו והוא ישמר לעד.

יוני, תמיד נזכור אותך בגאווה גדולה על מה שהיית ועשית למעננו.

 

 

 

דברי הצוות

 

שלום לכולם,

היום אנחנו נפגשים כאן בפעם הרביעית למרוץ לזכרו של יונתן עברון, חברנו לצוות.

אתמול סיימנו חודש מילואים במבוא דותן שבצפון השומרון, במרחב העיר ג'נין ו -5 דקות נסיעה ברכב מהכפר מירכא, מקום נפילתו של יונתן. הנוף באזור משקר ולא מרמז על מה שקרה קרוב ל-4 שנים לפני כן, מקום בו נלקח מאיתנו חברנו יונתן.

חזרנו לכמה שבועות ללבוש מדים, שוב בלי יונתן איתנו פיזית, רק מלווה אותנו במחשבותינו תמיד.

אנחנו שוב כאן ממשיכים בחיינו רצים לזכרך, ואתה ממשיך ללוות אותנו וכך גם משפחתך הנפלאה.

מקווים שהמסורת תימשך, וניפגש כאן באווירה מיוחדת כמו תמיד,

 

אוהבים, הצוות

 

 

 

טקסטים ללוח הזיכרון

 

 תפילה יומית ליונתן

בני אהובי ומחמד נפשי יונתן

געגועי אליך אינם פוסקים רק מתעצמים ללא גבולות

 

בחייך היית לי חבוב עולמי

ומשאת נפשי כי תתמוך בי לעת זקנתי

נגדעה

 

בא המוות השחור ואת עלומיך קטף

ולא נותר בי  אלא להתעצב 

על אובדנך

 

ולאחל לך המנוחה השלמה 

עם כל גיבורי ישראל האחרים

לפני היום הגדול

בו  לבבותינו

 ישובו לשכון יחדיו

למעלה

במרומים

                                          

 

                                                          אבא

 

 

סלח לי

סלח לי

 כי עליך ועלי

 בוכה

 לא מעצור

 

 

 סלח לי

 כי עליך ועלי

 מתענג

 ללא סוף 

 

 סלח לי

 כי מותך

 משמש לי

 להבליג

 ולצחוק

 ולחיות

 ולשתוק

 ולהחזיק

 ולא לפחד

 ועוד

 

 סלח לי

 כי עושה אותך גיבור שלי

 יונתן

 סלח לי

 כי ראוי

 אתה

 

אבא

 

נובמבר 2007, אזכרת שנתיים

 

 

 

על יונתן - מתוך עבודת השורשים של איתמר 

 

שם: יונתן עברון

תאריך לידה עברי: כ"ו באב תשמ"ה

תאריך לידה לועזי: 12.08.1985

מקום לידה: ישראל

שם האב: אבי

שם האם: טלילה

 

אחי יונתן נולד בישראל בבית חולים "תל השומר" כשהורי גרו עדיין בגבעתיים. כשהיה אחי בן כמעט שנתיים עברו הורי והוא לגור בקניה. משנותיו אלה זוכר אחי מעט מאוד. אך עם המעבר לקניה זוכר הוא את הבית הראשון שלנו בקניה, את הנהג שלנו, מוזס - שלא היה לו רק נהג, אלא גם חבר. מוזס עבד אצלנו כנהג המשפחה שנים רבות והכיר רבים מהמבקרים והאורחים שבאו אלינו לקניה.

אחי הוא אוהד שרוף של קבוצת הכדורגל האנגלית – מנצ'סטר יונייטד וחדרו בניירובי היה מקושט וצבוע בצבעי הקבוצה ופוסטרים ודגלי הקבוצה לאורך הקירות.

יונתן מאוד אהב כשבאו להתארח בביתנו אורחים מהארץ כי היה מבלה איתם וזה חיזק את הקשר לארץ, לחברים ולמשפחה. 

יונתן למד בגן אנגלי ואחר כך עבר ללמוד בבית ספר אנגלי שבו גם אני למדתי מאוחר יותר. בשנתנו האחרונה בניירובי עבר אחי ללמוד בבית הספר האמריקאי שהיה חופשי יותר ופתוח יותר מאשר בית הספר האנגלי ועבורו הייתה השנה הזאת השנה הכי "כיפית".

הידיעה על חזרתנו לארץ הגיעה לאוזניו כאשר שמע את אימי מדברת בטלפון עם חברה טובה מהארץ וביקשה ממנה לחפש ולאסוף מידע על בתי ספר אפשריים שילמד בהם. הוא הבין מיד את הכוונות ורץ להתקשר לאבא ושאל אותו אם יוכל להישאר איתו בקניה. אבי ואימי שוחחו עימו  ויונתן הבין את הסיבות למעבר ומדוע לא יוכל להישאר בקניה.לאט לאט  הסתגל לרעיון ועם כל הקושי היה סקרן לבוא לארץ.

בשנת 1998 מלאו לאחי 13 שנים. הוא עלה לתורה ב"בית דניאל" שבתל אביב. "בית דניאל" הוא בית כנסת ומרכז קהילתי ששייך לאיגוד העולמי ליהדות מתקדמת ולזרם הרפורמי. הורי בחרו בבית הכנסת הזה מתוך קירבה, הזדהות והכרה עם הערכים  של התנועה הרפורמית, שהם שילוב בין היהדות  האורתודוכסית לבין היהדות המודרנית והישראליות שלנו. גישת הזרם הרפורמי היא שוויוניות בין המינים והתאמה לחיים של העידן הנוכחי. בבית הכנסת ישובים גברים ונשים כאחד. בעלייה לתורה מתכבדות גם הנשים ובטקס הבר מצווה מוזמנים לבמה כל הדורות ובני המשפחה הקרובה (לא רק הגברים). הטקס הוא אישי וייחודי. לבני המשפחה כולם יש מקום נרחב לתת את ברכתם לבעל בר המצווה. ספר התפילה עצמו מורכב מטקסטים מסורתיים שקיימים בכל ספר תפילה לצד שירים, מאמרים ופתגמים של משוררים וסופרים בני זמננו.

אני היום רק בן 12 וארבעה חודשים ובינואר 2004 כשאהיה בן 13, אחגוג גם אני את טקס בר המצווה שלי ב"בית דניאל".

בשנה הראשונה בארץ החל ללמוד בכיתה ט' בבית ספר "מקווה ישראל"

השנה הזו הייתה עבורו מאוד קשה, במיוחד במקצועות השפה העברית. גם ההסתגלות החברתית והבנת המנטאליות הישראלית הייתה קשה ומורכבת, אך עם הזמן ולקראת סוף כיתה ט' ההרגשה הלכה והשתפרה והוא הרגיש הרבה יותר טוב.

יונתן מרגיש שהחיים בארץ שונים מאוד מאשר אלה בקניה, אורח החיים כאן הרבה יותר פתוח, קל ומשוחרר, וזה מאפשר לו אורח חיים הרבה יותר עצמאי ופחות תלוי באחרים. בניירובי למשל החברים גרים בשכונות מרוחקות וכדי להגיע אליהם נעזרים בנהג או באחד ההורים ואילו כאן בארץ החברים הם מעבר לפינה.

קבוצת בני גילו הישראלית בקניה הייתה מצומצמת ומגובשת מאוד ועד היום הוא בקשר איתם.    

כעת יונתן בשמינית וחושב הרבה על המעבר מהמסגרת המוכרת והבטוחה שנקראת בית הספר אל הצבא. למעבר הזה מכין עצמו יונתן במשך כל השנה האחרונה ומתאמן ב"יחידה לקראת גיוס" ובחדר כושר.

יונתן מסיים כעת שנה רביעית ב"מקווה" ועם יאיר מחנכו בכל השנים האלה. יאיר הוא יותר ממחנך עבור יונתן, הוא מאוד עזר לו להיקלט חברתית ולימודית בשנתו הראשונה בבית הספר. אני בטוח שיונתן יתגעגע לבית הספר הזה וליאיר ואני בטוח שאני והורי נתגעגע ליונתן כשילך לצבא ולא ימצא לידנו כמו עכשיו.

 

 

 

חיים עם המתים

 

שבוע קשה יותר מהשבוע הקשה שעבר

עוסק בך יומם וליל

ולהפתעתי לא מרגישים סביבי

 מאומה

 למרות המהומה בתוכי

 

אי אפשר להאמין

 שאני עדיין

לא מאמין שאינך עוד

 ואתה כל כך חי איתי

 

מת למות אחריך

 עד נפגש שם מעלה

 

כל כך שמח בך שחיי כאן טובים

לדעת שבסוף תהא לנו התחלה משותפת

ואתה שם בחולצה לבנה ויד באוזן

 כמו פה

 ושוב תתבייש ממני

למרות שאתה מבוגר ממני

 

אנוח מעט מן המסע  לקבורה

עד תוביל אותי לקברה של ברטה

אימי

 

אבא 

 

 אפריל 2006, חג פסח לבד עם יונתן בניירובי  

 

 

 

הספד הצוות באזכרת ה- 30

 

 יונתן,

- כשהלכנו אל הכפר לא היה ירח בשמיים.

והלילה שוב השמיים ריקים.

אבל הירח הספיק בינתיים לשוב ולהתמלא.

ואנחנו מיום ליום הולכים וחסרים.

- מסתבר שיש כל כך הרבה נצח ב- 30 ימים.

ואנחנו הולכים ובאים וחוזרים אל אותו "שום מקום".

- רצינו שתדע שהימים ממשיכים להיות ימים.

אך השמש שוקעת קצת שונה

והזריחה נראית לנו יותר חיוורת.

תדע שיש מעט עצב בצחוק

ושהשירים שלך מתנגנים קצת אחרת.

- אתה בטח יודע שעלינו להר מלאים בסטיקלייטים

וצבעי פנים וזיקוקים.

ועכשיו הצוות מתפזר וקצת משנה צורה.

שהמכי"ם יצאו לבא"ח ולביסל"ח,

שבלדב נוהג והצוות קטן.

שאילן בבה"ד 1, ויוסי שבוז כי הוא מעשן לבד.

- אתה רואה אנחנו ממשיכים כמו הירח

אך כבר חודש שאנחנו לא מלאים.

- המשכנו בלעדיך, יונתן- בשבילך!

עשינו ת'מסכם- קראנו לו "מבצע יונתן"

והלכנו כל הצוות עם הרבה אלונקות

עם המון מחשבות ועם לפיד אחד.

לפיד שניצת לפני חודש בכפר מדרום לג'נין.

כפר נטול ירח, ושמיים אכזריים.

והלפיד הולך ובוער בכאב שאיננו אוכל.

- אז אנחנו נמשיך באותה הדרך שאותה התחלנו, מלווים ע"י הירח והלפיד.

וזכרון פשוט שלך, כמו שאתה, עברון- שילך איתנו תמיד.

 

 

צוות עמרני

 

כ"ט בחשוון התשס"ו

                                                      1.12.2005

 

 

                                                                              גיא עמרני, מפקד הצוות

במהלך תקופת יום הכיפורים האחרון,

 ועל שלל הסרטים הדוקומנטריים המתעדים את המלחמה,

 

תפס את תשומת ליבי סיפורו של אבנר רון,

 ג'בל בפי חבריו לצוות, מקיבוץ כפר רופין.

 

בכתבה "כשג'בל נפל" ששודרה בערוץ הראשון,

מתואר סיפור הקרב של צוות מסיירת מטכ"ל

 

שנשלח לחלץ טייס פצוע במהלך המלחמה,

 קרב בו איבדו את חברם לצוות, אבנר.

 

הסיפור מרתק כשלעצמו, אך לא סיפור הקרב או הגבורה הם שלכדו את לבי,

 אלא לאור סיפורינו האישי

דווקא מראה החברים לצוות, ואף הטייס הנוטש שלא הכירו,

 פוקדים את קברו ואת בית

המשפחה 35 שנה לאחר נפילתו.

 לראות את חברי הצוות לאחר תקופה כל כך ארוכה מבקרים מידי

שנה את חברם שנשאר צעיר ויפה תואר בעוד הם ממשיכים בסיפור חייהם,

 והוא שזור בחייהם

לכל אורכם, כך גם בהזדקנותם.

 

באופן טבעי עולה בי המחשבה על הצוות שלנו,

 הפוקדים את קברך ואת ביתך מידי שנה ובמהלכה,

 

גם מאהבה גדולה למשפחתך, שהתחילה מאהבה גדולה אליך.

 

יונתן, אתה שנכנסת לליבנו בחייך ובמותך אף יותר,

 נמשיך לפקוד אותך ולחלוק לך, חברנו,

אחינו לנשק, את הכבוד הראוי לך.

נמשיך לשתף אותך בחווייתנו

ובמסלול חיינו במהלך התבגרותנו והזדקנותנו.

 

 אמנם אתה נשאר צעיר ויפה, אך אתה מתבגר איתנו.

 

 כך גם ילדינו ומשפחותינו זוכים

ויזכו להכיר אותך, ולשמוע על החבר שעזב אותנו בטרם עת.

 

כבר משך זמן רב תוהה אני על הקשר המיוחד

שנוצר בקבוצות דומות לשלנו הנקראות בפי הכלל

"צוות",

סוג של אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבת אחים שקשר דם ביניהם.

 

ביום השנה ה-3 לנפילתך,

 אני רוצה להגיד לך שגם אנחנו נזדקן איתך,

 ילדינו ומשפחותינו.

 

                                                     אוהבים הצוות

 

 

 

למשל עכשיו

 

למשל עכשיו  -אני מתגעגע,

 

אתה בטח יודע.

 

אם היית איתי ,היית מבין.

 

אם היית ,היית מבין.

 

הלב ,לא מודה באובדן.

 

זה הראש ,מנסה יחד עם הזמן

 

להפיג מתחו ,להמתיק צערו.

 

אך הוא ,לעולם לא יודה.

 

אולי ישתיק אולי ינשוך שפתותיו ,אך לא יודה.

 

אין זה טבעי ,אין זה אנושי ,להשלים ,להתנחם.

 

כי זה לא אדם ,להתנחם...

 

 

עודד שילה (מהצוות)  

 

2.5.2006, יום הזיכרון תשס"ו


עיצוב: עצם הרעיון