| דף הבית | אודותינו | משאבי אנוש וארגון | בוגרים | מרכז מבקרים | להרשמה | גלעד לזכרם |
| French | English |


לאתר הרשמי
מנהלי המדור הכללי לדורותיו
דבר מנהלת
מידע כללי על ביה"ס
לוז בית ספרי
מרוץ ניווט לזכרו של יונתן עברון
על המרוץ
על יונתן
2006: מרוץ הלפיד ה-1
2007: מרוץ הלפיד ה-2
2008: מרוץ הניווט ה-3
2009: מרוץ הניווט ה-4
2010: מרוץ הניווט ה-5
2011: מרוץ הניווט ה-6
2012: מרוץ הניווט ה-7
2013: מרוץ הניווט ה-8
2014: מרוץ הניווט ה-9
2015: מרוץ הניווט ה-10
2016: מרוץ הניווט ה-11
2017: מרוץ הניווט ה-12
קיימות
שכבות
חטיבת ביניים
המסע לפולין
משלחות חו"ל - Youth Exchanges
תוכניות ופרויקטים
הכלת תלמידים
האחר הוא אני
מועצת תלמידים
אירועים תשע"ד
אירועים תשע"ה
אירועים תשע"ו
מכתבי הערכה ופרסים תשע"ד
מכתבי הערכה ופרסים תשע"ה
מכתבי הערכה ופרסים תשע"ו
ועד הורים מוסדי
גלריות - Gallery
גלריה תשע"ו 2016 Gallery
תמונות מחזור -Yearbook Pictures

                                                                                                מרוץ הלפיד ה-2 לזכרו של יונתן עברון

 

לצפייה בתמונות מן המרוץ לחצו כאן

 

 

דברי יאיר גנטון

 

יונתן, שעת לילה שָקט כבר. מן שֶקט רוגע אחרי עמל היום ואני כותב, מחפש את המילים, מעלה את התמונות במחשב ונזכר. לא בכי ולא דמעה בעיני, אלא חיוך על פני.

 

כשאני נזכר בך, בלבושך בסוף י"ב, סנדלים ללא רצועות, מכנסיים עד הברך קצת נופלות, תיק שמוט על המותן. נכון, זו לא תלבושת אחידה. בגרת, עיצבת את דמותך ואת מעמדך בחברה וטוב לך. וזה לא היה בקלות, אפילו בקושי. בקושי של שפה ושל הסתגלות של נער בן 15 שבא מארץ זרה לאותה פינה מקסימה בין שער ירושלים לשער חולון ושימחת נעורים בה, רוכש חברים ומצליח בלימודים. וטוב לנו ביחד. יושבים, מדברים. אתה מכין את עצמך לצבא, לוקח הכול ברצינות תוך כדי בילויים של אחרי לימודים, ואז כשיוצא נפגשים. פעם בכמה זמן שיחת טלפון, פגישה. החברים מתגייסים ואתה אחרון. חושב מה לקנות לך לגיוס, איזה משהו קטן שתזכור ובסוף יוצאים לאכול. אתה ואני וכל כך נעים לשוחח איתך. אתה בוגר, ראית עולם, חזרת לא מזמן מטיול בחו"ל. מעלים קצת זיכרונות מעולם ביה"ס, צוחקים, חיבוק אחרון לא לפני שאתה מזמין אותי להיכנס לביתך להגיד שלום אבל מאוחר.

 

התגייסת. אני צועד עם ילדַי בצעדת ירושלים, רואה הרבה חיילים צעירים, נעליים אדומות, מאבטחים. שואל אם אתה נמצא. אולי אראה אותך. אך לא

רק מעט זמן אחר כך אתה קופץ אלי עם עוד חבר ומראה לי תמונות מההשבעה, תמונות יפות באלבום מהודר.

 

ואז עוד פגישה אחת בנמל, בשפך הירקון. איזה גורל כשהחלטתי לחזור מביתי לשפך רק בשביל לפגוש אותך, באמת, לכמה דקות. שוב חיבוק וחיוך. אתה מספר לי שהנה אתה כבר ממש ממש בסוף המסלול. כל הכבוד, עיני נפתחו. שוב נפרדים.

ואני רוכב על הקטנוע חזרה ומחייך, איזה אדם ואיך עבר הזמן וכמה הספקת.

 

ואז בבוקר יום רביעי, טלפון. לאה על הקו "יאיר, זה נכון?", "לא יכול להיות!"

והפעם הדמעות זולגות.

 

יותן, אנחנו ארחי ערב יום הזיכרון. פגשתי את כולם. חיבוק חם, טפיחה על השכם ונשיקה. ואתה חסר, אבל נמצא. נמצא איתנו בכל מקום וכמו בשנה שעברה, ערכנו היום את מרוץ הלפיד ותחרות הניווט, לא רק לזכרך אלא גם בשבילנו. להראות שממשיכים בעסוקינו ואתה בזיכרוננו ובליבנו.

 

שלך באהבה,

מתגעגע,

                                                              יאיר

 

 

דברי טלי פלוטקין

 

משפחת עברון היקרה,

חברות וחברים, בוגרי ביה"ס, מפקדים ומורים, שלום לכולכם.

 

לכבוד הוא לנו לארח אתכם כאן, אצלנו במקוה-ישראל באירוע המוקדש לזכרו של יוני. קשה היה לי להתארגן לנאום זה, חשבתי מה אומר? באילו מילים אבחר לתאר את השתתפותי האישית וכמנהלת בית הספר בצער העמוק כל כך, באובדן הנורא כל כך?

 

נזכרתי בחרדותיי שלי, כאם לבן ביחידה קרבית, הפחד המלווה אותנו כל הזמן, בכל רגע של שרות הבנים. ביום בו נאחזים בעבודה, בריצות, בעיסוקים ומדחיקים, אבל עכשיו?

 

כשנודע לנו, באותו בוקר נורא על הפגיעה ביוני היינו המומים. וניראה לי שעד היום אנו המומים. לא ניתן לעכל את האובדן של בחור צעיר שכל עתידו לפניו.

 

אני זוכרת את פגישתי הראשונה עם טלילה, כאשר באה להתעניין ברישומו של יוני ללימודים במקוה-ישראל.

תמיד אני אומרת, שללמוד, לומדים בכל מקום אך העיקר- ההנאה, הכיף, נחברה, המקום, הזיכרונות שיישארו אחרי סיום הלימודים.

 

אתם יודעים, אתם מכירים, את השיחות בערב שישי, מה שנקרא "שיחות הסלון" כשפוגשים ומזכירים את המורה שדיברה ככה...והמורה שעשה ככה...

 

ואולי טיפונת של נחמה תהיה לנו בידיעה שליוני היה טוב מאוד בבית הספר, הוא נהנה כאן. אהב ואהבו אותו.

 

יוני היה אהוב ומקובל על חבריו ומוריו.

 

יוני, למרות שהגיע לביה"ס עם זכויות עולים (זכויות שמקנות הקלות, התחשבויות, תגבורים וכד') מעולם לא ביקש עזרה, הוא הצטיין בלימודים!

 

מהר מאד השתלב,התאקלם והתבלט בהישגיו המצוינים!

 

מנהיגותו בלטה מצעירותו והוכחה בתפקידו הצבאי ולצערנו נקטעה!

 

יוני הוא מסוג התלמידים שהמנהלת מכירה את שמם בזכות שבחם!

 

אני זוכרת את נועם הליכותיו, את נימוסיו, צניעותו. ואני מדגישה שזאת למרות הצטיינותו והעובדה שהמורים והתלמידים אהבו אותו.

 

טלילה ואבי היקרים,

 

יוני הוא תוצר שלכם, של החינוך הנהדר שנתתם לו.

אין כמו מערכת החינוך לדעת שילש הוא תוצר הוריו ובודאי שבצבא הוא הוכיח זאת שוב.

 

אני רוצה לשתף אתכם בזיכרון שיש לי מיוני.

 

באחד הימים הייתי ברחוב שנקין וראיתי צמד חמד, יד ביד נכנס לחנות של אביזרי אופנה לצעירים. עקבתי אחריהם וראיתי את אפרת ויוני בוחנים עגילים קטנטנים, במגש שהיה מונח על הדלפק, לא דיברנו, הם לא ראו אותי אך אני זוכרת את התמונה החקוקה בראשי, האושר, החברות, החיוך, הגוף הנוטה קדימה לבחון את העגילים.

 

קטונתי מלנחם אך בכל זאת, העובדה שיוני היה מאושר, שחווה חוויות, שהיה מלא ועשיר, שזכה לאהבה רבה כל כך מכל סובביו, שהיה אהוד, אולי תקל במעט.

 

בוגרים יקרים, חברים, לוחמים, משפחה יקרה,

 

אתם מוזמנים בכל עת למקוה-ישראל, לבקר בבית הספר, לטייל בשבילים בהם יוני צעד ואשר אותם אהב.

 

                                                            יהי זיכרו ברוך.

 

                                                              ד"ר טלי פלוטקין

                                            מנהלת בית הספר מקוה-ישראל כללי


עיצוב: עצם הרעיון