אירוע ניווט לזכרו של יונתן עברון
דברי המנהלת טלי פלוטקין, ניווט 2009
זוהי השנה הרביעית מאז שיוני הלך מאיתנו ואנו מציינים את זכרו באירוע ניווט שכבר הפך למסורת אצלנו.
העיתוי של האירוע הזה הוא בין יום השואה לבין יום העצמאות. העיתוי הזה מסמל את המעבר של העם היהודי משואה לתקומה, מהשמדה ורדיפה, לעם גאה ועצמאי במולדתו.
לצערנו, אנחנו עדיין נמצאים בסדרה של מלחמות מול אויבים. האחרונה שבהן הייתה לפני מספר חודשים, במסגרת "עופרת יצוקה" בעזה. חלק גדול מהאזרחים בדרום היה חשוף לסכנת חיים וספג אבדות, בדומה לצפון הארץ במלחמת לבנון השנייה.
החינוך וההשכלה הם הגורמים העיקריים שעוזרים לנו במאבק הקיום המתמיד שבו אנחנו נמצאים. החינוך לציונות, לערכים אנושיים, לערבות הדדית , ולאהבת המולדת- הם אלה המאפשרים לנו להלחם באמונה שלמה על צדקת דרכנו ובמוטיבציה גבוהה. לא רק מספר הרובים והטנקים קובע, אלא גם רוח הלוחמים והמטען שהם מביאים איתם מבית ומבית הספר. ההשכלה המקצועית מאפשרת את ההתמודדות הטכנית בעזרת הפיתוחים החכמים והמתקדמים.
בית הספר מקוה ישראל הוקם לפני 139 שנים מתוך רעיון ציוני שראה בעבודת האדמה בארץ ישראל הגשמה ודרך לפיתוח הארץ.
כאן חינכו מאז ומתמיד לערכים ציוניים. כאן התקיימה פעילות חשאית של ה"הגנה" בתקופה המנדט הבריטי. בבתי המלאכה במקום הזה יצרו כלי נשק ותחמושת והמציאו את ה"דוידקה" – כלי נשק חדשני שגרם לבהלה רבה בקרב הערבים במלחמת השחרור.
וכך, אנו רואים במקוה ישראל לאורך השנים את השילוב של החינוך לציונות, הקשר לארץ ולאדמה, והתפתחותנו לאומה עצמאית, תוך כדי ההתמודדות הביצועית והקיומית.
גם היום, אנחנו רואים בראש ובראשונה את החינוך כיעד המרכזי שלנו בבית הספר, ומשתדלים לתת לתלמידים שלנו סביבה אוהבת ויד תומכת.
אני רוצה לשתף אתכם בגאוותנו על נתוני הגיוס של בוגרי בית הספר לצה"ל, הן של בנים והן של בנות. צה"ל ציין לשבח את בית הספר על גיוס בוגריו ליחידות השדה, לעתודה, למקצועות ייעודיים, למודיעין ולקצונה.
יוני הוא דוגמה לנער שהגיע עם החינוך מהבית והיה לבוגר תורם, יוזם, עקבי, אכפתי ומנהיג. לצערנו הרב, מנהיגותו נקטעה והאובדן הוא קודם כל של המשפחה, אך אני בטוחה שזהו הפסד גדול למדינה. לפי היכרותי עימו, אני בטוחה שהיה מתפתח למוביל בכל תחום שהיה בוחר לעצמו והכאב הוא רב ובלתי נשכח.
אני שמחה לראות את בוגרי בית הספר, חבריו הלוחמים, והקהל הגדול שהגיע כדי לכבד את זכרו וכמובן את המשפחה – טלילה, אבי, איתמר, סבא וסבתא יקרים.
מקוה ישראל היה ביתו השני של יוני והינו כעת, ותמיד יהיה, בית חם למשפחתו, לחבריו, וללוחמים מהיחידה.
השנים שחלפו לא עמעמו את העצב ולא טשטשו את הזיכרון. אנחנו זוכרים את יוני בברור בדיוק כמו שהיה – נער יפה, מאיר פנים, רציני, אהוב ואהוד על תלמידים ומורים. בעל חיוך קטן ומופנם. ענו וצנוע, חכם ומעמיק בכל נושא.
אני רוצה לספר לכם קצת על יוני, לדור הצעיר שלא הכיר אותו.
יוני הגיע למקוה ישראל ללימודים בכיתה ט'. הצטרף לכיתה שהורכבה ברובה מתלמידי ראשון לציון. אך היכרותי עם אמו טלילה, החלה עוד קודם. טלילה הגיעה לבית הספר להתעניין. הם חזרו מקניה וטלילה חיפשה ליוני בית ספר המשכי. מהרגע הראשון נוצר בינינו קשר חם – אמיתי. קשר של הבנה והתאמה. אני זוכרת כמו היום, ששאלתי את טלילה: "למה אתם חוזרים לארץ ממקום נוח לכאן לארצנו הבעייתית והלא קלה להתמודדות יום-יומית." הנחתי שבקניה תנאי המחיה טובים ומשופרים.
טלילה ענתה לי: " ילדינו יגדלו כאן, בארצם, להיות בוגרים ישראלים. "
כפי שציינתי, מהפגישה הזאת ואילך מקוה ישראל הפך לבית שני ליונתן.
מספרים שאהב לטייל בשדות החיטה ובגן הבוטני. כאן אנו נמצאים כרגע. אני לא ראיתי זאת, אך חבריו לכתה ליוו אותו כאן.
ראיתי את יוני בסיטואציות אחרות בבית הספר ואף מחוץ לו, ואשתף אתכם.
יתכן שלחלקכם זוהי חזרה על דברי אך אני רואה חובה על עצמי לספר לצעירים.
יוני הגיע עם זכויות עולים כתושב חוזר. הוא היה זכאי לקבל הקלות, תמיכה לימודית, ליווי ועזרה. מעולם לא ביקש ולא רצה. התמודד עם חומר הלימוד בעצמו! השלים את הנדרש בעברית ובלשון, והכל בהצלחה מרובה- ולא רק בהצלחה, אלא בהצטיינות יתרה!
יוני סיים אצלנו בגרות ברמה גבוהה ביותר, בגרות מדעית שיכלה לפתוח בפניו כל אפשרות ללימוד אקדמאי שהיה בוחר לעצמו. יכולותיו האינטלקטואליות בלטו וזכו להערכה בקרב המורים והתלמידים.
המיוחד הוא שיוני נשאר צנוע וענו. כמו שציינתי, מעולם לא הבליט עצמו במובן המתגאה.
הוא בלט בזכות תכונותיו ורצינותו, אך אני זוכרת את ההומור הדק והעדין, את החיוך הקטן.
הוא בלט כחבר אהוב מאוד ואנו רואים גם היום את החברים המלווים את המשפחה.
קשר מיוחד מאוד נוצר עם המחנך שלו, יאיר גנטון, שהשנה לא יכול היה להגיע משליחותו בפראג. יאיר נפגש עם יוני לאחר שסיים י"ב כתות. הם נפגשו בבתי קפה, בחוף על הים ולסרט.
יאיר הגיע רכוב על הקטנוע שלו ויוני מהצבא עם מדים.
את מסיבת הסיום של בית הספר חגגו בביתכם, טלילה ואבי. והבית המשיך להיות מרכז למפגשים חברתיים למתגייסים. האהבה הזו שנוצרה ביניכם נשמרת ותשמר.
אני זוכרת שראיתי את יוני בסיטואציה אחרת. בתל אביב, בשינקין, מטייל עם אפרת. הם לא ראו אותי. פעם כבר סיפרתי חוויה זו שלי, ואני חוזרת עליה כי זה היה יוני החבר, לא התלמיד.
יום שישי בצהריים, אחרי בית הספר, שניהם נכנסו לחנות קטנה של עגילים. ראיתי אותם מסתכלים במגש, יד ביד, מחויכים, רגועים, כיף אמיתי.
חשוב לזכור ולהזכיר את הרגעים היפים. את האהבה והחיבה, את החברות, כי זה אומנם כואב אך גם מנחם- שיוני זכה לחוות! הכיר עולם, הכיר אהבה.
השנה, ביוזמת המשפחה, ניטע עצים כאן, במקום הזה, עצים שיצמחו וילבלבו ויהיו לחלק מהנוף- כמו שיוני היה עבורנו. ובשדרה שתצמח ותתפתח יצעדו תלמידים ותלמידות וימשיכו את דרכו.
תמיד יהיו פה צעירים שיגדלו לנערים ואחר כך לבחורים, ואנו נדאג להזכיר את שמו ולשמר את דמותו.
אני מבטיחה למשפחה ולחברים שנדאג לספר בכל שנה ושנה לתלמידים הצעירים המצטרפים לבית הספר על יוני, וכך, כל בוגרי מקוה ישראל ישאו את שמו והוא ישמר לעד.
יוני, תמיד נזכור אותך בגאווה גדולה על מה שהיית ועשית למעננו.
|
